בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982, אני מודיעה על זיכוי הנאשם.
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:
"חוק העונשין") ותקיפה הגורמת חבלה של ממש - לפי סעיף 380 לחוק העונשין.
2. עובדות כתב האישום הן כדלקמן:
א. בתאריך 18.07.07, בסמוך לשעה 22:00 בלילה, היה הנאשם, יחד עם אביו - ישראל מרקוביץ (להלן:
"ישראל") ועם אחיו רון (להלן:
"רון") ברכב מסוג פולסווגן לבן להלן "הרכב"), ברחוב אח"י אילת בקרית חיים, בסמוך לצומת עם רחוב השיירה.
ב. במועד לעיל, הגיעו למקום רונן רפאלוב (להלן:
"רונן") ושלומי אלמלם (להלן:
"שלומי"), ופנו לישראל בנוגע לחוב כספי שהוא חייב להם. בהמשך, התפתחה קטטה בין שלומי וישראל. הנאשם אחז בקרש עץ, יצא מהרכב והכה באמצעות הקרש ובידיו את רונן, ולבסוף דחף אותו ורונן נפל על הכביש. לאחר מכן, הנאשם הכה את שלומי באמצעות הקרש.
ג. עקב מעשי הנאשם, נגרמו לרונן חבלות בראשו - שבר טמפוראלי משמאל, שפשופים, שטפי דם ודימום תת עורי בראשו. כן נגרמה לו בצקת מוחית. עקב זאת, רונן נותח מספר פעמים בראשו. בנוסף, נגרמו לרונן שטפי דם תת עוריים בבית החזה - מצד שמאל וביד שמאל.
3. הנאשם כפר באשמות המיוחסות לו והגיש מענה מפורט בכתב. הנאשם טען כי רונן ושלומי הגיחו ברכבם, חסמו את מסלול הנסיעה של הרכב , היכו את אביו וכאשר הוא הבחין בכך וחשש לחיי אביו , הוא יצא מהרכב על מנת לעזור לו. הנאשם טען כי הוא עשה שימוש בכוח סביר ומידתי על מנת להדוף את האיום על חייו של אביו. הנאשם טען עוד כי הוא ואביו, ישראל, הם שלקחו את רונן לבית החולים, כאשר רונן היה בהכרה מלאה.
4. במועד הרלבנטי ישראל ניהל והפעיל נגריה. רונן ניהל והפעיל עסק לפירזול וציוד לנגרים ושלומי עסק לשיווק חומרי גלם לנגרים. רונן ושלומי היו חברים קרובים ועסקיהם צמודים אחד לשני. לשלושה היו קשרים עיסקיים שונים, כאשר במועד הרלבנטי ישראל היה חייב כסף לרונן.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת הן בנסיבות והתקיימות יסודות העבירות המיוחסות לנאשם והן בשאלה אם עומדת לנאשם טענת ההגנה העצמית.
ראיות התביעה
5. מורן רפאלוב, אשתו של רונן, העידה על רקע המפגש בין רונן וישראל ביום האירוע. על פי עדותה, רונן היה זקוק לכסף לשיפוצים וקניית סחורה והוא פנה מספר פעמים לישראל טלפונית, כאשר לחלק מהשיחות ישראל לא ענה ובחלקן טען כי אין לו את הכסף ודחה את התשלום. חלק מהשיחות היו בנוכחותה, והן התנהלו באוירה רגועה ולא עלו לטונים גבוהים או לאיומים. ביום האירוע רונן חזר הביתה בסביבות 20:00 ואמר לה שהוא עתיד להיפגש עם ישראל בערב. רונן אף התקשר לישראל לידה והיא שמעה את ישראל דרך הטלפון אומר לרונן כי יגיע בעוד שעה לביתו וכי הם יפגשו עוד שעה מתחת לבית של ישראל. מורן ציינה כי גם שיחה זו, כמו קודמותיה, התנהלה באווירה רגועה וכי בעקבותיה רונן היה שמח שישראל ישלם לו את החוב.
רונן עזב את הבית בשעה 20:45 ואמר לה כי הוא עתיד לחזור תוך רבע שעה. משאיחר להגיע, התקשרה מורן לפלאפון שלו מספר פעמים, שבחלקן רונן אמר כי אינו יכול לדבר וניתק. בשעה 23:45 התקשר אליה אילן אלקובי, שעובד עם שלומי, ואמר לה שרונן בבית חולים. היא הגיעה לבית החולים בסביבות השעה 00:15 ואז רונן החל לאבד את ההכרה, לא זיהה אותה, היה מטושטש, אמר כל הזמן שכואב לו הראש וקר לו ולא ענה לעניין. מורן סיפרה כי מאז הפציעה רונן אינו מתפקד לב, הוא סובל מפרכוסים, חוסר יציבות, בעיות קשב וזכרון ואינו עובד.
בחקירתה הנגדית השיבה מורן כי לא ידעה על סכסוך שהיה לרונן עם ישראל וכן לא שמעה שישראל איים עליו או שפנו אל רונן אנשים בקשר לישראל. מורן העידה כי שלומי סיפר לה שבערב המקרה רונן התקשר אליו וביקש ממנו לבוא איתו כי הוא הולך לגבות כסף מישראל, אך היא לא ידעה לומר אם אכן שלומי נסע עם רונן ומה קרה שם.
מורן השיבה בחקירתה כי לדעתה שלומי הוא שקרן. מורן פירטה מה שלומי סיפר לה:
"הוא סיפר לי, לפי מה שזכור לי, אני מאז עברתי דברים מאד קשים, שלומי סיפר לי שמישהו תקף אותו, אני חושבת שהוא אמר ישראל, בתוך האוטו, עם אלות ושהוא לא הצליח לצאת מהאוטו, וכשהוא הצליח לצאת מהאוטו, הוא כבר ראה את רונן על הריצפה".
מורן הוסיפה כי אינה מאמינה לשלומי שלא ראה כלום.
6. שמעון דדון, שהיה שותף שלישראל, חברו מזה שנים רבות וגר בסמוך אליו, העיד כי היה זקוק לחומרי פרזול וישראל המליץ לו על רונן. הוא לא ידע על הקשר בין ישראל לרונן אך לדבריו רונן סיפר לו כי ישראל חייב לו כסף ואף שאל אם ישראל נמצא בנגריה. בהסכמה הוגשה הודעתו במשטרה (ת22), שם הוא מסר כי ביום האירוע, הוא היה בחצר ביתו ושמע צעקות "תזמינו משטרה" וראה אנשים רצים לכיוון הכיכר. כשהגיע למקום ראה את רונן את ישראל את הנאשם ואת שלומי. כששוחח עם רונן הוא לא הגיב והחל להקיא והוא אמר לישראל ולנאשם לקחת אותו לבית חולים. שמעון הוסיף כי ראה את הנאשם ואת שלומי מדברים בצד בשקט ושמע את ישראל אומר לרונן ש"זה לא היה צריך לקרות". שמעון העיד כי הבחין בדם באפו של רונן ומלבד זאת לא הבחין בסימני חבלה על אף אחד מהמעורבים וכן לא ראה כי מישהו מחזיק בידו מקל או אלה.
7. אילן אלקובי, שהיה שותפו של שלומי במחסן העצים וחברו של רונן, העיד כי ישראל היה לקוח שלהם וכי ישראל אף פעם לא היה משלם בזמן. ביום הארוע, בסביבות השעה 22:30 שלומי התקשר אליו, הודיע לו שהיתה קטטה ושרונן בדרך לבית חולים עם ישראל, וביקש שיגיע לבית החולים. כשהגיע לבית החולים ראה את רונן שוכב על המיטה, היו לו דימומים בראש והוא התלונן על כאב ראש. ישראל היה במקום ודיבר בטלפון. בחקירה הנגדית, העיד אילן כי הוא לא ידע על הפגישה עם ישראל. עוד השיב כי שלומי אמר לו שהוא לא רצה לקחת את רונן לבית חולים מכיוון שלא רצה שאשתו תדע מהאירוע, והוא לא ידע שהדברים יגיעו לכזה מצב קריטי.
8. שלומי העיד כי היה משווק חומר לישראל וגם רונן שיווק לישראל חומרי פרזול. ישראל היה אמור לשלם לו באשראי , ולדבריו "
הוא אף פעם לא עמד בזה, אבל הסתדרנו". במועד הארוע ישראל היה חייב לו כ- 8,000 ש"ח.